פס"ד ללא הרשעה בגין שימוש במסמך מזויף כדי להתיר נישואי כהן עם גיורת

(ללא הרשעה)

1. הנאשם הורשע, בהסתמך על הודאתו, בביצוע עבירה של שימוש במסמך מזויף, עבירה על סעיף 420 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. בהתאם למפורט בעובדות כתב האישום המתוקן, הנאשם וחברתו נטלי שווב, שהינה גיורת, היו מעוניינים להינשא, אך הדבר היה בבחינת בלתי אפשרי, בשל היותו כהן. בתאריך 4.9.05 קיבלה גב' נטלי אישור מהמועצה הדתית בחיפה, לפיו היא רווקה וגיורת. במועד מאוחר יותר, פנה הנאשם למועצה הדתית במגדל העמק, בכדי לרשום את נישואיו עם גב' נטלי, ובפנייתו זו הציג בפני רשם הנישואין את תעודת הרווקות של גב' נטלי, כשהמילה "גיורת" מחוקה ממנה. לאחר שהרב בירר ומצא כי תעודת הרווקות זויפה, הוא סירב להתיר את הנישואין.

הנאשם לא התייאש מרצונו להנשא לגב' נטלי, ובחודשים ספטמבר-אוקטובר 2006 שינה את כתובתו למבשרת ציון, פנה לאדם וביקשו לזייף את תעודת הרווקות של גב' נטלי, ע"י מחיקת המילה גיורת וכן המילים א.א.ע.ה., המעידים על היותה גיורת, וביום 19.9.06 פנה הנאשם למועצה הדתית במבשרת ציון, פתח תיק נשואין, ומספר ימים לאחר מכן הגיע יחד עם גב' נטלי לאותה מועצה, והם הגישו את תעודת הרווקות המזוייפת. משנדרשו להאריך את תוקף תעודת הרווקות, הגיש הנאשם ביום 22.10.06 את ההארכה המבוקשת, כשהיא מזוייפת. גם זיוף זה התגלה, והנישואין לא הותרו.

2. קצינת המבחן, בתסקירה שהוגש בעניינו של הנאשם, סקרה את נסיבותיו האישיות והמשפחתיות,  אך נמנעה ממתן המלצה שלא להרשיעו, וזאת בשל אופי העבירה ויחס הנאשם כלפיה. בסוף התסקיר הומלץ להימנע מענישה הכוללת מאסר בפועל, ולהטיל ענישה שיש בה ביטוי גמולי, עשייתי, חינוכי ותורם לחברה, כצו של"צ בהיקף של 180 שעות.

3. ב"כ המאשימה ציינה את החומרה שבמעשי הנאשם, שלא נרתע מנסיונו הראשון להנשא תוך שימוש במסמך מזוייף, וחזר על אותה התנהגות בשנית. בסוף טיעוניה ביקשה ב"כ המאשימה להרשיע את הנאשם, מאחר ותסקיר שירות המבחן אינו חיובי ואינו כולל המלצה שלא להרשיעו, וכן - להטיל עליו מאסר מותנה, קנס ולחייבו בביצוע של"צ.

4. ב"כ הנאשם הפנה לטיעוניו מיום 18.3.08, עת טען להגנה מן הצדק, וביקש לראות בהם כנסיבות המצדיקות הימנעות מהרשעה, על אף העדר ההמלצה מטעם שירות המבחן.  הסנגור הפנה לסעיף 16 לאמנה האוניברסלית לזכויות האדם, שמדינת ישראל אימצה אותה, שם נכתב כי לכל אדם קיימת זכות להנשא, ונטען כי על אף זאת מנעה המדינה מהנאשם את מימוש זכותו הנ"ל. עוד נטען, כי מאחר ומדובר באיסורי חכמים ולא באיסורי תורה, הרי שהנישואין אינם בבחינת בטל מעיקרא, ויש צורך בגט לחומרה. הסנגור הוסיף, שנישואי הנאשם עם גב' נטלי הם מותרים בחו"ל, וכי מעשה מרשו היה בבחינת "מעשה נואש על מנת להצילו מהרעב".

5. ב"כ הנאשם ביקש להתחשב בעברו הנקי של מרשו, ובעובדה שהוא חולה במחלת הסרטן , וכי לקה בעקרות עקב טיפולים כימוטרפיים. עוד נטען שהנאשם גדל בבית מסורתי, וחש קושי בנישואים אזרחיים. הסנגור הדגיש את פגיעתו של מרשו כתוצאה מהרשעתו, בשל עיסוקיו במחשבים והצורך בתעודת יושר.

6. הנאשם הדגיש אף הוא את הפגיעה בפרנסתו באם יורשע, והוסיף שהוא מבין את משמעות עבודות השל"ץ ומטרתם, וכי הוא מסכים לבצען. לדבריו, כיום איננו בקשר עם גב' נטלי.
7. אכן, מדובר במקרה מיוחד במינו. מצד אחד, מדובר בנאשם שכל רצונו היה להינשא עם בחירת ליבו, ומצד אחר - ניסה לממש את רצונו באמצעות עבירה פלילית של שימוש במסמך מזוייף.

8. שיוכו של אדם לדת מסויימת כוללת בתוכה ברירה, להשמע להוראות הדת, או להפרם. משהחליט אדם להשמע לאותם כללים, אין הוא יכול לבקש לממשם ע"י ביצוע עבירה פלילית, שהרי לא לכך התכוונה הדת עת הטילה את האיסור. לנאשם עמדה הברירה שלא להנשא לגיורת, או להנשא לה בנישואין אזרחיים. אין הוא יכול לבקש לשמור על כללי הדת, מחד גיסא, ולהשתמש במסמך מזוייף בנוגע לבחירת ליבו, מאידך גיסא. הדרך בה נהג הנאשם פגעה הן בכללי הדת, עת ביקש להערים על כללים אלה ולהנשא לגיורת, והן בחוקי מדינת ישראל, עת השתמש במסמך מזוייף.

9. צודק הסניגור בהפנותו לאותה אמנה אוניברסאלית, בדבר זכותו של כל אדם להנשא, ואולם, איני זקוק לכל אמנה בכדי לעמוד על הזכות הנ"ל. יחד עם זאת, אין מימושה של הזכות להנשא יכול לבוא אגב ביצוע עבירה פלילית, ונקודת המוצא חייבת להיות נקיון כפיים ותום לב.

10. הנאשם ביקש להנשא לבחירת ליבו, ואותו רצון עלה על שרטון לאור האירועים שפקדו את השניים, כמתואר בכתב האישום. עברו של הנאשם נקי לחלוטין, דבר המעיד על היותו אדם נורמטיבי, והוא הודה מיידית במיוחס לו בכתב האישום המתוקן.    

11. בית המשפט העליון נדרש לא אחת לשאלת הימנעות מהרשעת נאשמים. ב-ע"פ 2083/96 תמר כתב נ'  מדינת ישראל, פ"ד נב (3), 337  קבעה כבוד השופטת דורנר :

" תכליתו של סעיף 71א לחוק העונשין, תשל"ז-1977 דומה אפוא לתכלית סעיף 1 לפקודת המבחן, המאפשר להטיל מבחן ללא הרשעה, כשמטרת שני אמצעים אלו הינה שיקומית. ואולם, כידוע, שיקומו של הנאשם - הגם שהוא מהווה שיקול מהותי שלציבור כולו עניין בו - הינו אך אחד משיקולי הענישה, שאליו מתווספים שיקולים אחרים הנובעים מאופיה של העבירה " .

השופטת דורנר הוסיפה וקבעה :

" ענישתו של נאשם היא אינדווידואלית, ובית-המשפט בוחן עניינו של כל נאשם ונאשם ואינו קובע את עונשו אך על-פי מהות העבירה. ואולם, מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים, ובעבירות שקורבנן אינו הפרט אלא הציבור כולו אף הוקעת מעשי העבירה - בצירוף מדיניות ענישה אחידה ככל האפשר על -יסוד שיקולים אלה - כל אלה משמשים כגורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של הנאשם" .

" הימנעות מהרשעה אפשרית בהצטבר שני גורמים: האחד - על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, והשני - סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על הרשעת הנאשם מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל ".

12. הנאשם עובד בתחום המחשוב, ולדבריו "ההרשעה תפגע בי בעבודתי מול מוסדות ומשרדי ממשלה. כאשר מחדשים חוזה או ניגשים למכרז יש להגיש תעודת יושר ... אני נותן שירותי מחשוב והתקנות, מוביל אותם ומחזיר אותם. אני נכנס לבסיסי צה"ל". גם שירות המבחן ציין את פגיעתו של הנאשם כתוצאה מהרשעתו, במילים "אנו ערים לכך כי הרשעה פלילית עלולה לפגוע בו לטווח ארוך". שוכנעתי, שאכן יש בהרשעת הנאשם כדי להביא לפגיעה רצינית בפרנסתו ובשיקומו, ואגב כך יקשה עליו למצוא עבודה אחרת. לכך יש להוסיף את מחלתו הקשה, את איבוד בחירת ליבו, ואת הקושי שלו להכיר בת זוג שתהיה מוכנה להכנס לקשר רציני עימו, בשל היותו עקר.

13. בע"פ 9893/06 אסנת לאופר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), בפסקאות 10 ו-11, נקבע: